אני זוכרת סצנה מספר שקראתי של יורם יובל.

אל גבר שמגיע לטיפול כי הוא רוצה להפסיק לבגוד.
הוא רוצה, אבל לא מסוגל.
הוא בלי סוף בוגד באישתו והיא מכילה את זה, מלאת סבלנות וכואבת.
בידיעה אוהבת מחכה שזה יעבור.

תוך כדי הסיפור מתבהרת התמונה המלאה.
האיש, בהיותו נער חווה את החוויה המינית המסעירה ביותר של חיו.
זה היה בטיול עם אחת מהבנות בכיתה, הם פתחו אוהל לישון בו בסוף יום טיול
ובטבע בין שמיים ארץ וכוכבים הם למדו יחד את קדושתה של מיניות,
את החיבור המופלא הזה שאין שני לו. הם נגעו בשמיים.
היה שם משהו אלוהי, ראשוני רענן, מסעיר ומלא קסם, חוויה שלעולם לא תצא מהזיכרון.
תוך כדי הטיפול מתברר שהוא במחשכי תת המודע מחפש לשחזר את אותה חוויה בדיוק.

הוא אובססיבי להרגיש את אותו דבר. הוא מחפש את החוויה הזאת  דרך מפגש עם נשים רבות ומזדמנות.
אולי יתמזל מזלו ועם זאת ירגיש ככה את העוצמה הזאת,
את ההמראה הזאת לגבהים של חיבור וקדושה וזה לא קורה לו .. אז אולי עם זאת ואולי עם זאת.
ואין מנוח לנשמה. הוא מחליף נשים כמו גרביים ושכח אפילו למה.

החיפוש הזה לא מביא לשום תוצאות, רק גורם לסבל לו ולסובבים אותו.
הוא מאכזב נשים .. הוא מאכזב את אישתו ואת עצמו.
את החוויה המיוחדת ההיא הוא לא מצליח לשחזר עם אף אחת.
כמו לחפש יהלום יקר בזמן שיהלום יקר אחר מחכה לך בבית ואתה זונח אותו.

……………………

המוח מתעתע בנו ושומר עלינו בו זמנית
תפקידו להגן עלינו מפני אכזבה
אבל בפועל קורה בדיוק הפוך.

לפעמים הבגידה הזאת היא לא בתחלס בפועל .. לפעמים היא רק בראש.
במחשבה שבמקום אחר יהיה יותר טוב.

הצלילה הזאת לתוך זיכרון שלא מרפא לתוך החוויה המושלמת של פעם,
זאת שלא רוצים לתת לה ללכת להישכח או להתפוגג, מרחיקה אותנו מחוויות חדשות
שעומדות בפתח ממש קרוב ולא מצליחות להיכנס.

לשמר כזיכרון חי את מה שכבר מת.
לשאיר את כל החוויות האחרות חיוורות ובצל של הזיכרון הבלתי נשכח ההוא.
למרות הידיעה ברורה שהאישה הזאת לא תחזור וגם אם תחזור החוויה לא בטוח תשתחזר.

ויש פחד להפסיק לחשוב את זה, כאילו אתה בוגד בזיכרון.
לא רוצים לתת לתמונות האלו להיעלם מהראש.
איזה פיספוס! ואז מצטברות תחושות החמצה שמעצימות עוד יותר את החוויה של פעם,
זה היה יותר טוב

שום דבר לא יכול להיות דומה לשום דבר.
יש מקום בראש שאני קוראת לו "תיבת האוצרות הסגורה".
אף אחד לא מבקש ממך למחוק או לשכוח
זאת הייתה חוויה מלמדת

אבל אפשר לשים אותה בצד לארוז אותה בקופסא שמורה הייטב
כזאת שלוקחת פחות מקום בתודעה
ולפנות מקום למשהו טוב חדש להיכנס.

מה עדיף, להישאר לבד עם זיכרון מת
או לפתוח אפשרות לבנות יחד זיכרונות חיים חדשים?
כי כשיש את זה בתוך הגוף אפשר לשחזר את זה
לשמוח בזיכרון במקום לבכות עליו ולהשתמש בו כמנוע הלאה.

………………………………..

פנויים פניות יקרים

לא כדי לקבור את ההווה מתחת זיכרונות העבר.
חוויות כואבות ומשברי פרידה זאת חוויה שכמעט כל אחד מאיתנו חווה
לפחות פעם אחת בחיים שלו
מוזמנים אלי לנקות את העבר
ולפתוח פתח למשהו חדש וטוב