פנטזיות בחוסר שקט
עבור אילו שמחפשים מקום שקט להניח שם אהבה ומשמעות
ועבור אלו שבצדק לא מוכנים לוותר על חלומות ועל עצמם.

את הגשר בונים יחד .. באהבה .
…………………………………………..
זוגות רבים מגיעים לקליניקה בדיוק עם הדילמה הזאת
הם נרדמו בשיגרה .
אפשר להכניס הרבה פלפל לחיים גם בתוך השיגרה עצמה
אפשר לחיות חיים המשלבים מהגשרים של מחוז מדיסון
מסרטי הז'אנר של הגעגוע אל הבלתי אפשרי.

הסרט היפה הזה מפגיש בין הצלם רוברט, שבא לצלם את הגשרים המיוחדים שבמחוז מדיסון ופרנצ'סקה, אישה כפרית פשוטה נאמנה למשפחתה ולאורח חייה.

פרנצ'סקה שנשארת ארבעה ימים לבד בביתה כשבעלה וילדיה יצאו לאירוע חקלאי המרוחק ממקום מגוריהם. ארבעת הימים האלו הפכו למאושרים והמשמעותיים ביותר בחייה.
היא פגשה את רוברט הצלם הנודד חסר הבית, הוא קלינט איסטוויד השרמנטי.
פרנצ'סקה מבקשת מילדיה אחרי מותה לפזר את עפרה אל הנהר כשהם עומדים על אחד הגשרים של מחוז מדיסון .. אחד הגשרים אותם צילם רוברט בימים הקצרים של שהותם יחד.
היא כותבת לילדיה: "נתתי לכם את כל חיי, את מותי אתן לו"
היא מוסיפה וכותבת באותו מכתב: "לא היה יום בו לא חשבתי עליו, אנחנו מחוברים כאילו אנחנו כבר לא שני אנשים אנחנו אחד"
…
איך קרה שארבעה ימים בחיים של בן אדם הפכו משמעותיים כל כך והשאירו חותם לכל כך הרבה שנים? איך קורה שארבעה ימים קסומים נתקעים בראש לחיים שלמים ואין יום שהיא לא חושבת עליו? מה היה שם כל כך חזק?

ארבעת הימים האלו היו משמעותיים גם עבורו. הוא אומנם ביקש ממנה שתעזוב את בעלה וילדיה ותצא איתו לנדודים בעולם. אבל היא עשתה בחירה ונשארה במקום המוכר לה, מוותרת בכאב על מסע הרפתקאות עם האיש שהיא באמת אוהבת.

מדי פעם גם נווד צריך מקום לנוח בו, רגע לעצור וכשהוא עצר, הוא התאהב, בפרנצ'סקה, שהייתה עבורו ביטחון ותחושה יציבה של בית.
שם בעצירה הוא חווה את האהבה הגדולה ביותר שהרגיש בחייו.
וכשהיגיע הזמן ללכת, היא נדרשת לשאלה האם ללכת איתו אל מרחבים חדשים או להישאר?
היה שם רגע של היסוס, בסרט מייטיב להציג את הסטנה המרגשת של רגע ההתלבטות. היא נגעה בידית הדלת של הרכב תוך כדי נסיעה עם כל בני המשפחתה. היא רצתה לפתוח את הדלת ולעבור לרכב שלו שבא בנסיעה מולם. אבל בסופו של דבר נעשתה בחירה. היא נשארה עם המשפחה, בעלה וילדיה. היא נשארה במוכר בידוע והיציב גם עבורה.
אולי הרגישה פחד אולי הרגישה את גודל החובה והאחריות אל מול המשפחה.
היא נשארה עם בעל טוב מסור והגון אבל בחרה בחיים ללא התשוקה וקסם. "המחשבה עליו יום יום, זה מה שאפשר לי להחזיק מעמד בחווה"
כך הוסיפה וכתבה במכתב הצוואה לילדיה.
…. … ….

הסרט הזה מפגיש באופן מעורר השראה את סוגיית היציבות אל מול החופש.
מפליא לתאר את הפער בין הקבוע הידוע המוכר והשקט לבין ההרפתקה הנדודים אי הוודאות והמתחלף.
הסרט דרך נופיו היפים מצליח לתאר את נדנדת הצרכים שלנו ואת מחיר הבחירה.

למה אנחנו צריכים את זה?
למה לערוג למשהו כל כך רחוק מאיתנו משהו שלא ניתן להגשמה?
להתגעגע למשהו שנמצא מחוץ לרדיוס שלנו שממלא את רחבי הדמיון ומצליח להחזיק אותנו בחיים? למה המייד עובד ככה שתמיד נדמה לנו שבמקום אחר, עם משהו אחר יהיה לנו יותר טוב? ולמה כשעומדת מולנו הבחירה יש סיכוי די גדול שנבחר באופציה של הקבוע ידוע מוכר ובטוח?
המעזים לצאת להרפתקאות יראו כבלתי מתחשבים אגואיסטים ומזניחים.
והנשארים אולי יראו כחסרי מעוף חלשים ומוותרים על עצמם.

איזה מנגנון מוזר זה. כאילו יש חלוקה חדה של או זה או זה.
חלוקה בין שני סוגים של אהבות.
יש אהבה להתגעגע אליה ויש את האהבה במציאות.
יש אהבה חסרת אחריות ויש אהבה ביתית ואחראית.

אפשר להבחין בעוד דוגמאות שמתאימות לנדנדה הזאת:
– למשל: לזכור כל החיים את האהוב שאיתו עברנו את חווית המגע משמעותי הראשון.
– להתגעגע לאיזה הרפתקה חולפת שהייתה בחו'ל רחוק מהבית שהשאירה חותם וממשיכה לחיות לנו בתוך הראש.
– להתגעגע למשהו שכבר לא בחיים.
– יש שגעגוע שגורם לאדם להחליף בני זוג בלי הפסקה עד שאולי יזכה לחוות שוב ולהחיות לו לרגע את אותו זיכרון מפעם.

– יש להתגעגע לאיזו פנטזיה שבכלל לא הייתה קיימת בחיים שלנו אלא שאבנו אותה מסיפור חיים של משהו אחר או … מסרטים.

– יש להתגעגע לאסור. לאהבה שיש לה מתנגדים, נוסח רומאו ויוליה.

מה כל כך קסום בבלתי אפשרי?
הגעגוע מחזיק לנו את האדרנלין חי בגוף.
אז למה לא ללכת לשם למה לא להפוך את הפנטזיה למציאות?
למה היא בחרה להישאר בחווה וויתרה עליו?

יכול להיות שהמייד יודע שברגע שהפנטזיה תתממש, היא תפסיק להיות פנטזיה. היא תתפוגג ותהפוך להיות גם היא משבצת של המוכר הידוע.
הפנטזיה מוגנת במחשבות .. שם היא לא יכולה להתקלקל.
הגוף כנראה זקוק לדמעות ולדרמות הפנימיות.
לחיות את הפנטזיה במציאות זה בעצם להרוג אותה.

הצורך והיפוכו
הסרט הזה בעצם משקף את היותנו מחולקים לשניים.
או במילים אחרות מחזיקים בו זמנית בשני צרכים.
הצורך בקבוע, הידוע, המוכר, המוסרי המקובל, מצד אחד ומצד שני הצורך במסתורי, המוזר, המאתגר, החלומי הבלתי מוסג והבלתי מקובל.

כנראה שבני האדם זקוקים לשתי צורות של אהבה.
מצד אחד הדומסטיק LOVE = האהבה הביתית, הקבועה המשפחתית של בית, ושיגרה. אפשר לקרא לזה ה"אהבה האמריקאית" המתקיימת מתוקף ערכים של משפחה ומוסר. ומצד שני אנחנו זקוקים ל"אהבה הצרפתית" .. מלאת התשוקה, שנוגעת באזור האסור.

אז מה, האם זה גורלנו המר?
להתגעגע תמיד ולמות משיגרה?
להחזיק בשיגרה ולהתגעגע לבלתי אפשרי?
להיות כאן ולחשוב על … שם?
או להיפך, האם גורלנו לנוע בין מחוזות ההרפתקה שונים ולעולם לא למצה בית? לעולם לא למצה שקט יציבות ומרגוע?

איך עושים שלום בין שני צרכים מנוגדים?
האם יש צורך אחד חשוב יותר מצורך אחר?
האם אנחנו יכולים להכיל את זה שתנועה בין חופש לקבוע היא כנראה מנת חלקינו כבני אדם? שאי אפשר לנתק מאיתנו צורך אחד לטובת השני?
כיצור שלם אנחנו זקוקה לשניהם ורוצים לתת ביטוי לשני החלקים האלו.
אנחנו יצורים מגוונים ובעלי צרכים מגוונים, כל אחד במידה שלו.

כנראה השיעור המשמעותי ביותר שלנו הוא בדיוק זה,
מציאת האיזון שבתנועה בין שני צרכים.
ואם יש מסר סמוי בסרט הזה על – הגשרים במחוז מדיסון,
זה בדיוק זה – לבנות את הגשר בין הצרכים ולדעת לנוע על הגשר בחוכמה.

המפתח לחיים מאושרים מלאים ומספקים הוא לזהות את הצרכים ולבנות את הגשר שיאפשר תנועה נבונה בינהם.
קחו על עצמכם את המשימה המאתגרת הזאת לחיים, לבנות את הגשר.

הפוסט נכתב עבור כל אילו שחיים את הגעגוע לבלתי אפשרי.
עבור אילו שמזפזפים בין וסגרת וחופש .. בואו ותנסו.